היא התקשרה אלי השבוע, מרוסקת, אשה מרשימה בשנות החמישים לחייה, בכירה מאד לשעבר בארגון גדולומפורסם וסיפרה לי על אירוע שקרה לה לפני 6 שנים בעודה עובדת הארגון, שבו הותקפה מינית על ידי המנהל שלה.
מאותו הרגע החל מחול שדים, היא פחדה להתלונן והמנהל, שפחד ממה שעתיד להתרגש עליו אם תתלונן דאג "לקדם" אותה והעביר אותה לסניף אחר של הארגון בעיר אחרת, למען "שקט תעשייתי". כל השנים האלה עבדה ונמוגה עבדה ונמוגה, מבריחה מעצמה את המחשבות על האירוע ההוא שהביס אותה נפשית, דרדר את פעילותה המקצועית והרס את חיי הזוגיות שלה.
כעבור 4 שנים, כשלא יכולה היתה עוד לשאת את הצלקת הנפשית התפטרה, ורק כעת, שנתיים אחרי שעזבה ו-6 שנים אחרי האירוע היא נכונה לעמוד מולו, מול הארגון ולהתמודד.
לצערי שמעתי המון סיפורים כאלה. 2 הארות סופר חשובות נובעות מהסיפור הזה ומדומיו:
1. זה יכול לקרות לכל אחת!! גם לחזקות שבינינו, הבוגרות, הקרייריסטיות, האסרטיביות, יו ניים איט. לכל אחת. הקיפאון שאוחז בהן לאחר מכן, גם הוא, יכול לקרות לכל אחת. יש רבות שלוקח להן שנים לעכל את ההתקפה שחוו, לעבור דרך שרק בסופה הן מגיעות למקום בו צברו די כוח ורצון לצאת עם הסיפור החוצה, להיחשף ולא משנה מה, ואף אחד/ת מאיתנו, בלי שום הבדל גיל, מין או מגדר, רשאי לשפוט אותן או להיכנס לנבכי נשמתן ונפשן;
2. המחולל: כל ארגון או חברה, גדולים כקטנים, יכולים וחייבים להנגיש לעובדות ולעובדים שלהם דרך נכונה ויעילה להגשת תלונה ולהנכיח את הנושא ולא להפך. מעסיקים רבים טועים לצערי לחשוב כי עדיף להשתיק את הנושא בכלל, לא למנות אחראית, לא לפרסם תקנון וכך ליצור שקט בארגון, אבל זה לא שקט זה שקר, כי הטרדות מיניות קורות. בהתוויית ערוץ נכון להגשת תלונות המעסיק הוא המרווח העיקרי מהסיפור הזה – הן משום שהוא נותן תחושת ביטחון לעובדות ולעובדים שלו, והן משום שיש בכך התראה תקיפה כלפי המטרידים והפחתה משמעותית של אמירות סקסיסטיות או הטרדות כאלה ואחרות.
אז הנה טיפ לכםן, מעסיקות ומעסיקים: דאגו להרצאה או הכשרה נכונה לאחראית למניעת הטרדות מיניות בחברה, פרסמו תקנונים והנכיחו את הנושא. זה לא יעלה את כמות ההטרדות או התלונות להפך. מניסיון.
https://www.facebook.com/pg/eshlaw.co.il/posts/?ref=page_internal
