אתםן מכירים ומכירות את סעיף 'אי התחרות'. זה שמגביל את העובדים לעבור לעסקים מתחרים לאחר סיום העסקה, או לפתוח עסק שיתחרה בעסק שלכםן.
בואו נהיה כנים/ות – הסעיף נהיה חלק בלתי נפרד מכל הסכם העסקה שמכבד את עצמו. לא משנה באיזה ענף או משרה.
הסיבה מובנת – הבטן הרכה של כל עסק – למנוע מצב בו עובדת תשיא רווחים על חשבון המוניטין והנכסים של עסק שלכםן.
למרות זאת, הסעיף הזה לא תמיד מקבל תוקף.
אם אין למשל "אינטרסים לגיטימיים", כמו סודות מסחריים או רשימת לקוחות סודית (לא כזו שאפשר למצוא בקלות ברשת, אלא כזו שהושקעו בה משאבים כדי שתישאר סודית), ההתחייבות לא תחזיק מים ואף תהווה פגיעה בתקנת הציבור.
בתי הדין לעבודה ממש לא ממהרים לחייב עובד בפיצוי, במקרה של הפרת התחייבות זו.
הסיפור הוא מאזן זכויות: הזכות לחופש העיסוק של העובד; אל מול זכות הקניין של המעסיקה – שתי זכויות יסוד כבדות משקל.
וכשיש התנגשות בין זכויות ונדרש מאזן, זו הזדמנות נפלאה לבית הדין לקבוע מבחנים. הוראות הפעלה שתקבענה מתי תחשב הזכות לגיטימית ומתי לא. עשה ואל תעשה.
אז הנה כמה דוגמאות:
הכשרה מיוחדת בה מושקעים משאבים מיוחדים ויקרים בעובדת שכנגדם היא התחייבה לתקופת העסקה מינימאלית. חישבו למשל על קורס של אלפי שקלים או עשרות אלפי שקלים ששילמתם עבור ההכשרה שלה. במקרה כזה הגבלת העיסוק תהיה מוצדקת (למשך תקופה מסוימת) כתמורה להשקעה שלכםן בהכשרה.
דוגמא נוספת היא תמורה מיוחדת שתיתנו לעובד עבור הגבלת העיסוק כנגד התחייבותו שלא להתחרות בעסק שלכםן.
כל מקרה כמובן ייבחן לגופו ודרוש הוכחה. הנטל על הטוען להפרה.
בנוסף תיבחן סבירות ההגבלה, הן ביחס לעצמה והן בהשוואה להגבלות דומות בענף/משרה.
עוד ייבחנו משך המגבלה, היקפה והגאוגרפיה עליו היא חלה.
יש לכםן שאלה/הבהרה בענין?
פנו אלי
שלכםן
הילה
