חוק שעות עבודה ומנוחה נועד להבטיח איזון ראוי בין שעות העבודה במקום העבודה לבין שעות הפנאי של העובד. ואולם – נוכח המציאות החדשה שנוצרה בשוק העבודה הישראלי, נראה שהחוק שנחקק בשנת 1951 כבר לא רלוונטי. שמרנות החוק הישראלי עומדת בסתירה למגמה העולמית להרחבת הגמישות בשוק העבודה ולצמצום מספר שעות העבודה.
החוק, שהותאם למודל תעסוקתי של משרה מלאה במפעל או משרד, הגדיר זמן עבודה כ"זמן שבו עומד העובד לרשות העבודה". אבל, במציאות שנוצרה כיום, בעיקר מאז פרוץ מגפת הקורונה והריחוק החברתי, כאשר עובדים רבים נשלחו לעבוד מהבית או מרחוק, לא בטוח בכלל מהו "הזמן בו העובד עומד לרשות העבודה". שעות העבודה מרחוק מזמן התערבבו עם המרחב הפרטי (או הציבורי) והתערבבו עם 'שעות בית', שאינן בהכרח שעות בהן עובד העובד. והפוך – עבודה בלילה על מיילים וכד' בשעות שהעובד אינו אמור לעבוד בהן לפי הסכם העבודה שלו.
התוצאה מכבידה מאד – הדרך לכמת את שעות העבודה נהייתה מורכבת ומסובכת יותר ויותר ולצדדים אין ודאות.
החדשות הן שהפתרון בדרך! הצעת חוק הסדרי עבודה גמישים, התשע"ז-2017, ומונחת על שולחן הכנסת. הצעה שקובעת מעבר להסדרי עבודה גמישים
באמצעות הסכמת הצדדים, כפי שאימצו כבר מדינות מתקדמות רבות בעולם ביניהן קנדה,
בריטניה, גרמניה, הולנד, שבדיה ועוד.
בקביעת הסדר עבודה גמיש העובד והמעסיק יוכלו להסכים מראש בין היתר על שעות העבודה, מקום העבודה וחלוקת השעות בהתאם לצרכיהם וצרכי העבודה. למשל הסכמה על קיצור יום עבודה מסוים והארכה של יום העבודה שלמחרת, מבלי שהמעסיק יחויב בתשלום גמול שעות נוספות. התכלית היא לאפשר לצדדים להסכים ביניהם על מודל העסקה שנכון ומתאים לצרכי העסק, מבלי להיות כבולים למתווה הנוקשה של חוק שעות עבודה ומנוחה.
הצעת החוק תביא איתה חופש תעסוקתי רב למעסיק ולעובד. חיסכון בעלויות והתייעלות למעסיק מחד, ואפשרות לעובד לשלב הורות ופנאי במהלך שעות היום מאידך. WIN WIN לשני הצדדים. נראה שהגיע הזמן אחרי 70 שנה.
