הגיע הזמן לחסל את הבושה (גם) בנוגע לגיל המעבר

בישראל 2022 יש אפס מודעות כמעט להשלכות מרחיקות לכת של גיל המעבר אצל נשים על עולם התעסוקה.

חשבו על זה ככה: נשים מעולות שנמצאות בשיא שלהן מבחינת כישורים, ידע וניסיון, ביניהן רופאות, שופטות, כלכלניות, מדעניות, משפטניות, יוצרות, מטפלות, יועצות ועוד, מוצאות את עצמן -פתאום- בתת תפקוד או בתפקוד לקוי בעשייה שלהן, בשל תופעות גיל המעבר.

"גיל המעבר" (שם נוראי אבל זה לדיון אחר) על שום ה"מעבר" מהפרשת הורמונים להפסקת הפרשת הורמונים, מעבר שמביא איתו רשימה אינסופית של סימפטומים מהגיהינום: גלי חום, הזעות ליליות, הפרעות שינה, עייפות וירידה באנרגיה, שינויים במצבי הרוח, חרדה ודכדוך, דיכאון, הפרעה בריכוז, בזיכרון ובכושר הלמידה, "brain fog", דפיקות לב, סחרחורת וקושי ביציבה, כאבי ראש, כאבי פרקים ושרירים, חוסר מוטיבציה, ירידה בביטחון העצמי ופגיעה בתפקוד המיני, ואלה הם רק חלק מהתסמינים.

אם לסכם – פגיעה משמעותית באיכות החיים, בתפקוד, ביצירה ובחדוות החיים.

כשאלה הן העובדות – איך אפשר לתפקד ולשדר עסקים כרגיל ? אי אפשר. חלקן של הנשים הללו אף לא יודעות לשייך את התסמינים לגיל המעבר וצוללות לדיכאונות וחוסר הבנה כללי על מה שקורה אצלן בגוף ובנפש, ואכן, ברמה התעסוקתית, מחקרים מראים קשר גורדי בין הסימפטומים לירידה התפקודית, בכל סוגי העבודות. חשבו למשל כמה זה יכול להיות הרסני כשמדובר בשופטת שצריכה להכריע גורלות או בכירורגית שמבצעת ניתוח לב, ולא צריך דוגמאות קצה כדי להבין את חומרת הענין. במציאות כזו, אם לא תהיה הכרה חברתית ברכבת ההרים המטורפת שמתחוללת אצל הנשים הללו, הן פשוט תעזובנה, וחלקן אכן עוזבות. ההפסד עלינו.

חוסר ההכרה בתופעה בעולם התעסוקה הישראלי והעזיבה שלהן שבאה בעקבותיו, גורמות להפסד חברתי עצום, פעמיים:

• פעם אחת כשהן לא תכשרנה את הדור הצעיר ;
• ופעם השניה כשלא נתרם יותר מהידע הנרחב שלהן.

הפסד כלכלי מובהק למעסיקות ולמשק. הפסד של כולנו.

ושלא נתבלבל – זו לא בעיה של נשים בגיל המעבר.

זו בעיה חברתית עמוקה ונרחבת.

כמו שהצורך לקיום זכויות נשים בהריון או בטיפולי פוריות או בחופשת לידה או בשעות הנקה, או שחוו הטרדות מיניות, חקוקות בסלע וכל כך ברורות לנו היום, כך צריכה להיות ההכרה בתופעות גיל המעבר. הכרה שיכולה להביא לפתרון ולמנוע את בריחת המוחות, כי זו לגמרי בריחת מוחות.

אבל אצלנו קיימת הבושה. הבושה המגונה הזו.

נשים מתביישות לדבר. בטח בעידן שבו 60 של היום זה ה-40 של אז. אנחנו הרי כל כך משקיעות ומודעות לחיצוניות ול- well being שלנו. קשר שתיקה הרסני.

אין דרך אחרת לומר זאת – לתופעה הזו דרושה הכרה חברתית דחופה שתהווה כבר חמישים אחוז מהפתרון. על החמישים האחוז הנותרים תהיה המון עבודה שתדרוש שילוב ידיים רפואי, משפטי, חקיקתי ותעסוקתי.

מרחב העבודה הישראלי הוא פלטפורמה מעולה להתחלת השינוי

נתחיל במודעות. הכרה בצורך לתמוך ולייצר תנאים מתאימים לנשים הללו. השלב הבא הוא הקמת מערך תומך במקום העבודה, כמו כתיבה וניסוח קוד התנהגות מותאם והטמעה בארגון, מינוי ממונות לגיל המעבר (ממש כמו למניעת הטרדה מינית), ימי הצהרה מיוחדים, חדרי מנוחה, בגדי עבודה נוספים, ייעוץ אישי וקיום מפגשי העשרה ומודעות, התאמת תנאי עבודה כגון מיזוג אוויר, גמישות בשעות העבודה, הפסקות, תוספת ימי היעדרות בתשלום, פעילות פיזית מתאימה, גישה למקלחות ועבודה משותפת עם אנשי ונשות מקצוע בתחום. כל ארגון עם המשאבים והניואנסים שלו. יצירת פלטפורמות פנים ארגוניות בהן נשים תרגשנה נוח לשתף אחת את השנייה ואת סביבתן בתסמינים ובקשיים, ויצירת תרבות ארגונית שתכיר ותחבק את התופעה.

הבנו כבר שהבושה מחסלת אותנו. זה נכון גם לגבי הנושא הזה. אז בואו נחסל אנחנו אותה, נכיר בתופעה, נטפל בה ונרוויח חברה ערכית, בריאה, שוויונית ומשגשגת יותר.

יש לכםן שאלה/התייעצות בנושא?

פנו אלי

שלכםן

הילה