ביום 6.9.2022 נתן בית הדין הארצי פסק דין תקדימי בנושא התעמרות בעבודה, כאשר פסק לעובד מדינה לשעבר 300,000 ₪, פיצוי שהוא על הרף הגבוה 'נוכח נסיבות חמורות במיוחד שמצדיקות סעד מתאים' (ע"ע 21934-02-21 יצחק חקמון נ' מדינת ישראל ואח'). בהתחשב בעובדה שפסק הדין איננו מתבסס על חוק, זו אכן פסיקה פורצת דרך ולא במובן החיובי של המילה. בישראל עדיין אין חוק שמסדיר את הסוגיה הבוערת המכונה "המגפה השקטה", ומילוי הלאקונה הזו נופל שוב ושוב לפתחו של בית הדין לעבודה.
סיפור המקרה הוא עובד שהועסק במשך 20 שנה כפקיד באחד מבתי החולים בצפון הארץ. הוא נבחר לנציג וועד העובדים ובמסגרת זו ומתוקף תפקידו, נקט בצעדים כנגד ההנהלה מטעם העובדים. מאחר שעשה את תפקידו כנראה ממש טוב, הוא היווה עבור ההנהלה מורסה בישבן שחייבים להפטר ממנה.
לפיכך החלו ניסיונות מצד בכיר בבית החולים לסכל ולהצר את צעדיו כנציג וועד וניסיון להפעיל עליו לחצים פסולים, כולל הגשת תביעת דיבה נגדו. לאורך הזמן, נפגעו תנאי העסקה שלו, היקף המשרה שלו, הוא מודר וסמכויותיו קוצצו, התלוננו עליו והתנו את מחיקת התביעה נגדו בפרישתו המוקדמת ב"הסכמה". מי שאמון היה על הגנתו וגיבויו – נכשל כישלון חרוץ.
הרי לנו עובד שנחבט ונחבל, נדרס תחת לחצים, נפגע כלכלית ואישית, עד שלבסוף תש כוחו, וכל זאת רק מאחר והעז להתקומם נגד ההנהלה כנציג ועד העובדים ולבצע את תפקידו.
בנסיבות הללו, בצדק הגיש תביעה לבית הדין האזורי לעבודה שזיכה אותו בפיצוי של 60,000 ₪, ועוד יותר בצדק כאשר ערער לבית הדין הארצי שהגדיל את הפיצוי משמעותית לסך 300,000 ₪. בין יתר נימוקיו לפיצוי הגבוה: המעסיקה היא מדינת ישראל שחובות תום הלב וההגינות המצופות ממנה מוגברות, ההתנכלות התפרשה על פני תקופה ארוכה, חלה התערבות בוטה ואסורה בתפקוד שלו כנציג ועד והאחראי העיקרי להתעמרות הוא בעל תפקיד בכיר שהפעיל עליו לחץ מבלי שגורמים רלוונטיים עצרו זאת .עוגמת הנפש היא משמעותית וניכרת, קבע בית הדין, וההתנכלות השפיעה על ההסכמה שלו לפרישה המוקדמת.
זו לא הפעם הראשונה שבית הדין פוסק פיצוי בגין התעמרות מבלי שיש לו חוק להסתמך עליו. כולנו זוכרים וזוכרות את פסק הדין בענייננו של מני נפתלי ב-2016, כשמעשי ההתעמרות של שרה נתניהו כלפיו זיכו אותו בפיצוי תקדימי (אז) של 80 אלף שקל. התקדים הזה עשה טוב לא רק לנפתלי, אלא לחברה הישראלית בכללותה כאשר הביא להעלאת המודעות לנושא ותביעות מוצדקות נוספות שהוגשו.
תופעת ההתעמרות, בקליפת האגוז, היא מגפה אדירת ממדים שלא מספיק מדוברת. לפי מחקרו של איתן מאירי, פסיכולוג תעסוקתי שחוקר את התופעה לאורך שנים, אחד מכל 3 עובדים חוו וחווים התעמרות בעבודה, שווי התופעה עולה למשק הישראלי יותר מ-2 מיליון ימי עבודה בשנה (ששווים כ-1.5 מיליארד שקל, ו- 25 מיליארד ₪ אם לוקחים בחשבון גם את היעדר הפריון, נזקים רפואיים ונפשיים, הליכים משפטיים וכיוב'), בממדיה קיימת פי 4 ממקרים של הטרדה מינית לפי מחקר עולמי, והיא חוצה מגזרים, ענפים, מגדר וגיל. הנזקים לקורבנות כוללים פן רגשי ובריאותי (כ-10 אחוז ממקרי ההתאבדויות), מחציתם יעזבו או יועזבו. 80% מהממונים לא יעשו דבר בעקבות תלונה (אם תוגש) ו-75% מהמעסיקים מתכחשים לה או מתעלמים ממנה.
למרות הנתונים המדהימים האלה, התופעה לא באמת מעניינת. היא לא מקבלת את ההד התקשורתי הראוי ובטח שלא את הרצינות שנדרשת מהמחוקקת בסוגיה. למעשה הרומן של הכנסת עם התופעה החל כבר בשנת 2005 בהצעת החוק "למניעת העסקה פוגענית". לאחר מכן בשנת 2015 בכנסת ה- 20 ב'הצעת החוק למניעת התעמרות בעבודה' שאף עברה בקריאה ראשונה. בשנת 2019 בכנסת ה- 22 שוב הוגשה 'הצעת החוק למניעת התעמרות העבודה' ובינואר 2022 בכנסת ה- 24. פעם אחר פעם התאדתה ההצעה בטיעונים כאלה ואחרים, וההפסד? של כולנו.
אם יעבור החוק במתכונתו הנוכחית המוצעת, הוא יגדר ויתחום את התופעה ויבהיר מה ייחשב התעמרות ומה לא, כולל מתן דוגמאות מפורטות ברשימה לא סגורה כמו: "התייחסות מבזה או משפילה או מזיקה כלפי אדם", "שיבוש יכולתו של אדם לבצע את תפקידו", "הכפפתו של אדם לאווירת פחד ואיומים" ויחייב גם משוכות נוספות כמו למשל שההתנהגות המגונה תהא חוזרת ונשנית באופן שמייצר סביבת עבודה עוינת (זו הסיבה בין היתר שנדחתה תביעתה של שירה רבן נגד שרה נתניהו מאחר שלא הוכח אלמנט החזרתיות).
בית הדין הארצי כאמור לא יושב בחיבוק ידיים, את החיבוק שלו הוא נותן לעובדים ועובדות שחוו התעמרות לפי הקריטריונים והמשוכות הקבועים בהצעת החוק ופוסק להם פיצוי, עתים משמעותי למדי. זה מעודד, אבל זה לא מספיק. יש גבול לעבודה ה"חקיקתית" שיכול למלא בית הדין עבור הכנסת.
כל עוד לא יעבור החוק לא תהיה חובה למעסיקים להגן על העובדים שלהם מפני התעמרות, למנוע או לטפל בתופעה, לא תהיה להם מוטיבציה להשקיע משאבים בהעלאת הנושא למודעות, לדאוג להסברות לעובדים ולמנהלים, לקבוע ולפרסם תקנון, לקבוע את מדיניות הארגון ולמנות ממונה שתרכז תחתיה את הנושא החשוב הזה. אם זה נשמע לכם מוכר אתם צודקים, אותו מתווה קבוע גם בחוק למניעת הטרדה מינית.
כל עוד לא יהיה חוק, עובדים לא ידורבנו להתלונן, סביבת העבודה המתעמרת תהפוך נורמה, המשק ימשיך לספוג הפסדים וקורבנות נוספים יצטרפו לסטטיסטיקה.
שהכנסת לא תתבלבל, העובדה שבית הדין הארצי עושה עבורה את העבודה איננה שומטת את אחריותה הכבדה לתת את הגושפקנא החוקית המיוחלת והנדרשת למגפה הזו, שכבר מזמן לא ניתן לכנותה "שקטה". היא זועקת ומייחלת לקבל שם ובית.
